יורם גוז'נסקי (2025-1939) נולד וגדל בתל-אביב במשפחה קומוניסטית שגרה ברחוב יונה הנביא בתל-אביב.
אמו, אסתר (לבית אנקורי) נולדה בווארשה (פולין). עבדה כתופרת. אביו אליהו (אליושה) גוז'נסקי נולד ב-1914 בעיר גרודנה (היום בביילרוס) והגיע לארץ ב-1930, בהיותו בן 16. בארץ הצטרף לתנועה ברית הנוער הקומוניסטי, אשר כמו המפלגה הקומוניסטית פעלה בתקופת המנדט הבריטי (עד 1942) במחתרת. עסק בליטוש יהלומים ובהמשך למד מדידה ועבד כמודד.
על ילדותו כתב יורם ברשימתו ילדות בבית קומוניסטי שפורסמה בשבועון "זו הדרך". הרשימה המלאה מופיעה בהמשך העמוד.
יורם למד בבית הספר היסודי תל נורדוי ובתיכון גאולה. ראיון שבו יורם מספר על ילדותו לבמאי ערן טורבינר – מופיע בהמשך העמוד.
פעילות במפלגה הקומוניסטית הישראלית
יורם הצטרף לברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) ב-1952 ולמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ב-1961. בשנים 1978-1969 כיהן כמזכיר הכללי של בנק"י.
ב-1961 נשא לאישה את תמר אלכופר. בשנים 1966-1961 למדו תמר ויורם בפקולטה לכלכלה מדינית באוניברסיטת לנינגרד (ברית-המועצות) וקיבלו את התואר Msc. בהצטיינות.
הוא נבחר לוועד המרכזי של מק"י ב-1972 וכיהן בו עד 2004. היה חבר מזכירות הוועד המרכזי בשנים 2004-1981. ב-2004 נבחר לוועדת הביקורת המרכזית וכיהן כיו"ר הוועדה. פרש מוועדת הביקורת המרכזית בוועידה ה-26 של מק"י, 2012.
פעילות בתנועת הידידות
בשנת 1942 הוקמה הליגה לידידות עם ברית המועצות. ביוזמתה, ניטע בהרי ירושלים ב-1950 היער ע"ש הצבא הסובייטי. בהמשך עודכן שם הליגה ל-תנועת הידידות עם ברית המועצות.
ב-1982 נבחר יורם לתפקיד מזכ"ל תנועת הידידות עם ברית המועצות. אחרי קריסת ברית המועצות, שונה שם הארגון ל-תנועת הידידות עם העמים. את תפקידו כמזכ"ל התנועה סיים יורם ב-2013.
מאמר שכתב בשנת 2010 בשם "הדגל האדום של הניצחון ממשיך להתנופף" מופיע בהמשך העמוד.
אוסף הסמלים
מאז ילדותו אסף יורם סמלים (סיכות) של מפלגות, ארגונים ואירועים שונים בארץ ובעולם. האוסף שלו כולל 20 מסגרות ובהן 4,700 סמלים. צילומים של אוסף הסמלים מופיעים בהמשך העמוד.
שירה
יורם היטיב לשיר ואהב לשיר. באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית – מצויה הקלטה של יורם שר א-קפלה 25 שירים שנהגו לשיר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי ובמקהלת רון בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20. קישור לשירים בביצועו – בהמשך העמוד.
חייו של יורם הסתיימו ב-24 באפריל 2025. רבים השתתפו בלווייתו שנערכה בבית העלמין של גבעת השלושה.
ילדות בבית קומוניסטי
מאת יורם גוז'נסקי
ב"קול העם", יומון המפלגה הקומוניסטית, הופיעה ב-1 בדצמבר 1947 בהבלטה ידיעה, המתארת "שידור ברחוב אלנבי מטעם המפלגה הקומוניסטית". בידיעה נכתב, כי השידור נמשך שלוש שעות, משעה 8.30 עד 11.30 בלילה, ובמהלכו הוקרא גילוי דעת של הוועד המרכזי אל ציבור הפועלים בדבר חשיבות מימוש ההחלטה ההיסטורית של עצרת האו"ם בדבר הקמת שתי מדינות בפלשתינה-א"י, שנתקבלה שלושה ימים קודם לכן. במהלך האירוע שודרו קטעים שונים והושמעו שירי עם ושירי פועלים. הקהל ברחוב אלנבי, נכתב בידיעה, קיבל את השידור בתשואות.
כתבה זו, בה נתקלתי לאחרונה, עוררה בי זיכרונות ילדות רבים, שכן השידור ההיסטורי הזה נעשה מחדרי, בבית הורי ברחוב יונה הנביא 35 בתל-אביב. חדרי הפך אולפן שידורים מאולתר, ואני, ילד בן 8, הופקדתי לשמור על הכבלים, שנמתחו מחדרי ועד לגג של הבניין מול כיכר מוגרבי, שעליו הוצבו הרמקולים. ומי יחשוד בילד המשחק בחצר שהוא בכלל בתפקיד?
הדוד סיומה
סיומה מירוניאנסקי, מזכיר סניף תל-אביב של המפלגה הקומוניסטית עד להרצחו בידי קצינים יהודים, ששירתו בבולשת הבריטית בשנת 1941, היה ידיד טוב של הורי, ועבורי היה "דוד סיומה". באותן שנים פעלה המפלגה במחתרת, ואמי נהגה לספר לי, כי כשהיינו מטיילים ברחוב ובמקרה (או שלא) היינו נתקלים ב"דוד סיומה", ידעתי, שאסור לי לקרוא בשמו ועלי להתעלם ממנו.
אחד מרוצחיו של סיומה היה הקצין שטיינברג, ש"התמחה" בעינוי חשודים בקומוניזם וברדיפה אחר פעילי המפלגה. לא אחת ביצע שטיינברג חיפושים גם בדירת הורי ביונה הנביא. הוא נהג, למשל, להפוך את מיטת הילדים שלי, אולי משום שחשב שמתחת למזרן חבוי בית הדפוס המחתרתי של המפלגה…
"אסיר פוליטי"
האווירה שספגתי בבית ליוותה אותי גם לגן הילדים. שם, ברוח הזמן, הירבו לשיר שירים לאומיים, שהבולט ביניהם היה השיר: "דגל לי כחול-לבן". והנה בכל פעם שהגננות היו מתחילות לשיר את "דגל לי כחול-לבן", הייתי צועק במלוא קולי הילדותי: "לא נכון, הדגל שלנו הוא דגל אדום!"
הגננות ניסו להתחמק מהעימות, ולכן בכל פעם שהיה בכוונתן לשיר את "דגל לי כחול-לבן", הן הקדימו תרופה למכה ונעלו אותי בבית השימוש של הגן. הן הוציאו אותי משם רק לאחר שהילדים סיימו לשיר את שיר הדגל. כך הייתי "האסיר הפוליטי" הצעיר ביותר בארץ.
מצוות יידוי אבנים
האווירה בבית הייתה אנטי-בריטית חריפה, ולכן חיפשתי דרכים להשתתף אישית במערכה לסילוק הכובש הבריטי.
כאשר הבריטים היו מכריזים על עוצר, הם נהגו למתוח גדרות תיל לאורך שני הצדדים של רחוב אלנבי ולמנוע תנועת מכוניות. לאורך הרחוב היו אז מפטרלים זחל"מים, שעליהם היו ישובים חיילים בריטים עם כומתות אדומות (שכונו לכן "כלניות").
הייתי אז בן 8. עליתי על הגג (זה שעליו הוצבו הרמקולים של השידור) ויידיתי אבנים על ה"כלניות". מאחר שלא יכולתי לראות מה קורה ברחוב, עד היום איני יודע, אם פגעתי בחייל בריטי. אבל אני זוכר שהייתי גא בעצמי.
בדרך לוועידת האיחוד
המפלגה הקומוניסטית בארץ, שהוצאה אל מחוץ לחוק עוד ב-1922, החלה לפעול באופן גלוי כבר ב-1942, למרות שרשמית בוטלה הוצאתה מחוץ לחוק רק ב-1944. הפעילות הלגלית התבטאה, בין הייתר, באירגון אסיפות פומביות בשם המפלגה.
הורי לא החמיצו שום אסיפה. אבי, אליהו (אליושה) היה חבר מזכירות המפלגה, ואמי אסתר שרה במקהלת הפועלים "רון", שנטלה חלק ברבים מאירועי המפלגה.
באותן שנים נילוותי להורי לכל האסיפות בתל-אביב, שנערכו לסירוגין בבתי הקולנוע הגדולים "אלנבי", "מוגרבי", "אסתר" ו"בית העם". האסיפות היו המוניות, ולא אחת הותקפו בידי ביריונים מבית"ר (תנועת הנוער של הרביזיוניסטים של אז).
והנה הגיע היום המיוחל של ועידת האיחוד של הקומוניסטים היהודים והערבים, שנערכה בקולנוע "מאי" בחיפה ב-22 באוקטובר 1948. התאחדו אז המפלגה הקומוניסטית והליגה לשחרור לאומי.
אבי כבר היה בחיפה כמה ימים קודם לכן. אני זוכר, שבצהרי אותו יום מיוחד, אמי דאגה שאלבש בגדים חגיגיים במיוחד: מכנסיים וחולצה לבנים בוהקים ואפילו גרביים ונעליים לבנות. אמי עוד הייתה עסוקה בהכנותיה, ואני יצאתי לחדר המדרגות, וכמנהגי, גלשתי על המעקה של המדרגות למטה. אלא שהמעקה הזה היה מלוכלך, וכאשר נעצרתי בכניסה לבניין, לאורך בגדי היה משוך פס שחור.
עליתי בחזרה והתייצבתי בפני אמי, אשר כעסה מאוד ונתנה לי מכות נאמנות בישבני. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שהרימה עלי יד.
החלפתי בגדים, וכך, הגעתי עם אמי לוועידת האיחוד בחיפה לבוש בבגדי יום-יום, אך עם התרגשות רבה, שאחזה בכל החברות והחברים, לרבות בילדים.
בפיונרים
באותה שנה הצטרפתי לארגון הילדים שליד הנוער הקומוניסטי, שנקרא אז "פיונרים". אתי בקבוצה היו, בין הייתר, שרה זברק, תרצה זילבר, הנרי ברנשטיין וצבי כצמן. הפעולות של הפיונרים התקיימו במועדון ברחוב המגיד.
בשנת 1950 השתתפתי בפסטיבל הראשון היהודי-ערבי של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, שנערך במגרש המדידות בחיפה. ומאחר שבקרב משתתפי המחנה הייתי הכי צעיר, הרי במופע ההתעמלות שכינו אז "פירמידות", הייתי עולה ומתייצב בקצה, למעלה.
בשנת 1953 הצטרפתי לנוער הקומוניסטי, אך לסיפור נעורי אדרש בפעם אחרת.
זו הדרך, 25.6.2008
זכרונות של יורם משנותיו בנוער הקומוניסטי
של תל-אביב בשנות ה-50
הדגל האדום של הניצחון
ממשיך להתנופף
מאת יורם גוז'נסקי
בביקורו האחרון במוסקבה, הבטיח ראש הממשלה נתניהו לראש ממשלת הפדרציה הרוסית, ולדימיר פוטין, כי בישראל תוקם מצבה לזכר הצבא האדום. איחרת את הרכבת, ביבי!
כבר 60 שנה ניצבת בגאון בהרי ירושלים המצבה לכבודם של חיילי הצבא האדום. הקימו אותה תושבי ישראל, אשר באמת ובתמים ראו צורך וחובה להביע את תודתם לממגרי הנאציזם הגרמני ושותפיו, וקודם כל לאלה שנשאו על שכמם את עיקר המערכה והקריבו את הקורבן הכבד ביותר במלחמה זו – חיילי הצבא הסובייטי. וכך, לפני 60 שנה נחנכו היער והמצבה לכבודם של הלוחמות והלוחמים של הצבא האדום.
היוזמה לנטיעת היער ולהקמת המצבה הייתה של הליגה לידידות ישראל – ברית-המועצות, שלימים שונה שמה לתנועת הידידות ישראל-ברה"מ, ובהמשך – לתנועת הידידות עם העמים. כבר ב-18 ביולי 1945, חודשיים בלבד לאחר כניעת גרמניה הנאצית בפני ברה"מ ובעלות בריתה, החליטה הליגה על נטיעת היער. כדי לממן תוכנית זו – הונפק "תו הניצחון" ונאספו תרומות למטרה זו.
במקביל, יזמה הליגה את הקמתו של ועד ציבורי רחב בשם – הוועד הציבורי לנטיעת היער לכבוד הצבא הסובייטי. בוועד זה היו חברים ראשי מפלגות, לוחמים נגד הנאצים, אישי ציבור ואמנים נודעים מרחבי הארץ. את המפלגה הקומוניסטית ייצגו בוועד זה מאיר וילנר ורות לוביץ'.
נדרשו חמש שנים של הכנות, עד למימוש התוכנית. וכך, ב-22 ביוני 1950 הגיעו לאתר המונים, וביניהם – חברי הקיבוץ השכן מעלה החמישה. המשתתפים נטעו את השתילים, שבהמשך צמחו והיו ליער. במסגרת הטקס גם נחנכה המצבה, העשויה סלע גיר, ובה חקוקות המילים: "יער זה נטעו תושבי ישראל לכבוד הצבא הסובייטי". מתחת למצבה הוטמנה מגילת תודה לחיילי הצבא הסובייטי, ועליה חתימותיהם של 35 אישים נודעים.
בין המברכים בטקס רב-הרושם היה הציר הראשון של ברית-המועצות בישראל, פאבל ירשוב, שכיהן בהמשך כשגרירה הראשון של ברה"מ בישראל.
שנה לאחר נטיעת היער והקמת המצבה, ב-5 במאי 1951, נאספו ביער אלפים, יהודים וערבים, שבאו לציין את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. ומסורת זו של יום הניצחון נמשכת ללא הפסקה מאז ועד היום.
למרות שבישראל חיים פרטיזנים ולוחמים לשעבר בצבא האדום ובצבאות בעלות הברית וניצולי מחנות המוות; ולמרות שהניצחון המזהיר של הצבא הסובייטי בסטלינגרד הוא שחולל את המיפנה במלחמה, לרבות את הסתלקותו מצפון אפריקה של הצבא הנאצי בפיקודו של רומל, שתוכניתו כללה גם כיבוש פלשתינה המנדטורית; ולמרות הסימליות שבהנפת הדגל הסובייטי על בניין הרייכסטאג בברלין – החגיגה השנתית של תנועת הידידות לציון יום הניצחון הייתה במשך עשרות שנים אירוע יחיד שהוקדש לניצחון ולחיילי הניצחון. הממשלות השונות וארגונים ציבוריים הסתפקו בציון יום השואה, וסירבו לציין את חלקה המכריע של ברית-המועצות בניצחון ובהצלת העמים מהפאשיזם.
לעומת זאת השתתפו באופן פעיל בחגיגות ביער הצבא הסובייטי חברי מק"י, חברי ברית הנוער הקומוניסטי, פעילים של האיגוד הישראלי של הלוחמים בנאצים ושל נכי המלחמה בנאצים, אישי ציבור ואמנים דמוקרטיים. השתתפו לא אחת באירוע גם משלחות ציבוריות מברית-המועצות, שכללו גם אמנים נודעים. באחת המשלחות היה הגנרל פטרנקו, שפיקד על היחידות הסובייטיות, אשר שחררו את מחנה המוות אושוויץ. משלחות אלה גם סיירו ברחבי הארץ ונטלו חלק באירועים נוספים לציון יום הניצחון.
במשך כל אותן שנים, הייתה בכל שנה יוצאת מאירוע הניצחון ביער ע"ש הצבא הסובייטי קריאה לממשלה להכריז על יום הניצחון על הנאציזם, ה-9 במאי, כעל מועד ממלכתי, ולציינו במערכת החינוך, בכלי התקשורת ועוד. קריאה זו לא נענתה מאותן סיבות שצוינו לעיל.
השינוי התחולל לאחר בואם של העולים מברית-המועצות בתחילת שנות ה-90. אלה ראו ביום הניצחון חג חשוב, והמשיכו לציינו גם בארץ. מתוך אינטרס פוליטי לרכוש את לבותיהם של העולים, עשתה הממשלה תפנית בעמדתה, ויזמה אירועים ממלכתיים לציון יום הניצחון, בהשתתפות ותיקי המלחמה בנאצים. אך גם לאחר התפנית בעמדה, הממשלה אינה מכירה רשמית באירוע ביער ונציגיה אינם פוקדים אותו.
האירוע השנתי לציון יום הניצחון, הנערך למרגלות המצבה ביער ע"ש הצבא הסובייטי הפך מסורת עממית, שיקרה לרבים. לאחר התפרקותה של ברית-המועצות, חלה ירידה מסוימת במספר המשתתפים בחגיגת הניצחון, אולם בשנים האחרונות שוב חלה עליה במספר המשתתפים.
חלפו 60 שנה מאז נטיעת היער והקמת המצבה ו-65 שנה מאז הובסה גרמניה הנאצית, אך הצורך בניהול מערכה נגד הגזענות ונגד סכנת הפאשיזם לא נעלם, לא בישראל ולא בעולם. לכן נמשיך בחגיגות הניצחון גם כאות הערכה ותודה לחיילי הצבא הסובייטי, וגם כתרומה לליכוד הכוחות במערכה להגנת הדמוקרטיה, לשוויון ולשלום.
"זו הדרך" באתר מק"י, 4.5.2010