מנחם בגין היה מנהיג של תנועה, של זרם אידיאולוגי פוליטי בעל משקל בחברה הישראלית. נציגיו-ממשיכיו של זרם זה מנהלים היום את המדינה. לכן אין ספק שהתמודדות עם המשנה הזאת היא התמודדות חשובה ביותר לכל מי שרוצה להבין על מה מתנהל הוויכוח בישראל ועל מה בעצם חילוקי הדעות.
נכון שהייתה פעם סיסמה: "בלי חרות ומק"י". אבל העובדה שכרכו אז את שני הארגונים, חרות ומק"י, בנשימה אחת, מנקודת ראותו אז של דוד בן-גוריון, העובדה הזאת לא מעידה על קרבה כלשהי. נהפוך הוא – מדובר ביריבות עמוקה ביותר שיש למפלגה הקומוניסטית, לחד"ש, עם המשנה, עם המורשת שייצג אותה בנאמנות מנחם בגין.
הדיון הנוכחי בכנסת עוסק בהקמת מרכז שאמור, לפי מה שכתוב בחוק, לחקור את המאבק הציוני לעצמאות ישראל, לכלול גם הקמת מכון וארכיון וקידום עבודות בהיסטוריה הקשורות במורשה זו.
מנחם בגין היה תלמידו וממשיכו הנאמן של זאב ז'בוטינסקי, שהניח את היסודות לזרם הרביזיוניסטי בתנועה הציונית. הוא היה ממשיך נאמן; הוא יישם את התפיסות של ז'בוטינסקי לא רק באופן רעיוני, אלא גם במדיניות שהוא ניהל וגם בהשקפות שהוא הפיץ בקרב הציבור הישראלי.
אציג פן אחר, השקפה אחרת על המורשה הרעיונית-הפוליטית של ז'בוטינסקי ושל בגין.
נקודה ראשונה: יש לנו ויכוח עם התפיסות האלה בשל אופיין המאוד לאומני והשימוש המתמיד, החוזר ונשנה, בתפיסת הגזע.
דווקא כיהודים אנחנו מאוד רגישים לשימוש במושג גזע. אנחנו יודעים איזה אסון נורא נחת על העם היהודי מידי אנשים שהפכו את נושא הגזע לתעשיית רצח והשמדה. אבל מה שקורה הוא, שתפיסות של גזע קיימות בתנועות ימניות לאו דווקא בתקופה היסטורית זו או אחרת.
ציטוטי הדברים שאביא עכשיו, הם יהיו בשם אומרם: בדקתי אישית את המקורות.
ז'בוטינסקי הניח את היסודות לתפיסה בדבר היהודים כטיפוס. הוא קרא לזה גופני-גזעי. הוא אמר, שהאופי היהודי, בתור חטיבה תרבותית-לאומית מיוחדת – תלוי בטיפוס הגופני שהם מייצגים.
הגישה הזאת מופרכת לחלוטין. אין דבר מופרך יותר מאשר לדבר על יהודים כעל "טיפוס גופני". רק עתה קיימנו דיון על היהודים שעולים מאתיופיה. כל דיבור על "טיפוס גופני" מופרך לגמרי.
אבל מעבר להפרכתה המדעית, הגישה הזאת יוצרת גישה א-היסטורית, בלתי-היסטורית. בעצם הגישה אומרת כך: ישנה בעיה גופנית בקיומם של גזעים שונים, ולכן הם לא יכולים להסתדר ביניהם. מבחינתי, זו גישה איומה ממש. אני, למשל, תופסת את הגישות הפשיסטיות והאנטישמיות כגישות פוליטיות-אידיאולוגיות-חברתיות מסוימות, ולא כגישות שהן פרי גזע מסוים. הפשיזם אינו תופעה גרמנית דווקא. גזענות היא לאו דווקא תופעה גרמנית או איטלקית או אוסטרית. לכן אני חושבת, שכל מי שרוצה לדאוג לעתידה של ישראל, לעתידם של היהודים בישראל, צריך להפנות עורף לגישה הזאת.
הנקודה השנייה, שגם את היסודות שלה הניח ז'בוטינסקי ובגין המשיך בה, היא התפיסה הידועה בתורה של התנועה הרביזיוניסטית כ"חד נס". פירושה – כל הדגלים מכופפים את עצמם בפני דגל האומה. וכאן אביא מה שכתב יהושע ייבין, אחד מראשי התנועה הרביזיוניסטית. ייבין הסביר שכל הקדושות בטלות פרט לקדושת האומה, ובין הקדושות הבטלות הוא מנה גם את קדושת השביתה.
כלומר, זו תפיסה שעומדת בניגוד מוחלט לתפיסה חברתית, לתפיסה שאומרת שאנשים נחלקים לפי השתייכותם החברתית. התפיסה הזאת גם מקדשת את המטרה. זאת אומרת, אם יש לך מטרה, שאתה מכנה אותה לאומית, בעצם כל הקריטריונים נעלמים, כל הקדושות נעלמות. גישה זו מעלה שאלות רבות. למשל שאלת קדושת החיים. האם ה"חד נס" עומד מעל קדושת החיים? אם לקחת אותו כפשוטו – כן, הוא עומד מעל קדושת החיים.
לכן, התפיסה של "חד נס" מובילה באופן עקבי לגישה שלא רוצה למצוא את הפשרה ואת האמצע בין התנגשויות, בין גישות או בין אינטרסים, אלא היא מנסה בעצם לכפות את גישתה ולהכריע.
מהתפיסה של "חד נס" נובעת הצדקה מוחלטת, שאין לה שום קריטריון אובייקטיבי, לגבי ההשקפה הציונית, כפי שתפס אותה ז'בוטינסקי. וכך כתב ז'בוטינסקי באחד ממאמריו המוקדמים: "אם הציונות היא מוסרית – כלומר צודקת – את הצדק יש להגשים בלא התחשבות בהסכמתו או באי-הסכמתו של מישהו. ואם B, ,A או C רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק, אם מוצאים אותו בלתי נוח בשבילם, צריך להפריע להם, ושוב בכוח. זוהי תורת המוסר. שום מוסר אחר אין".
נקודה שלישית. ההשקפות לגבי צדק ואי-צדק מובילות אותי לשאלה שנשאלתי: איך תפסו תנועתו הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי, ואחר כך גם הארגון הצבאי, האצ"ל, את המלחמה לעצמאות. הרבה פעמים מתוארת התנועה הזאת, הארגון הזה, כלוחמים לעצמאות. כדאי באירוע הזה להזכיר, מה אמרו כמה מראשי התנועה לגבי השלטון הבריטי בארץ.
הנה דברים שאמר ז'בוטינסקי בהרצאה בפני חברי הפרלמנט האנגלי ב-1937: "אנו הרביזיוניסטים, או חברי ההסתדרות הציונית החדשה, הצענו לקיסרות" – הכוונה היא לבריטים – "אקטיב של שלטון מנדטורי, שותף יהודי טוב העומד על משמר הדרכים הקיסריות החשובות ביותר, ועכשיו אפשר גם הנתונות לפגיעה ביותר". אני רוצה להזכיר: שנת 1937, אחרי עליית הנאצים לשלטון, כבר יש רוחות מלחמה באוויר, וז'בוטינסקי מציע לבריטים שותף יהודי טוב.
אני קוראת שוב: "שותף יהודי טוב העומד על משמר הדרכים הקיסריות" להודו, לעיראק – הדרכים החשובות של אותה תקופה מבחינת הבריטים, לזה הוא מציע להם שותף.
זו תפיסת ז'בוטינסקי, כפי שהוצגה ב-1937, 20 שנה אחרי כיבוש הארץ בידי הבריטים. כבר ידעו מה עושים הבריטים. זה כבר לא היה סוד, זו לא שנת 1917. ז'בוטינסקי מציע לבריטים את התנועה שלו, את ההסתדרות הציונית החדשה כשותף יהודי טוב.
אבא אחימאיר, אחד מראשי התנועה הרביזיוניסטית ,אמר: "אנחנו היהודים מערביים אנו. יותר מאיזה עם מערבי אחר מעוניינים אנו בהתקדמות המערביות כלפי המזרח. אנו נושאי המערביות המובהקים והנמרצים ביותר".
כעבור 12 שנה, אותו אבא אחימאיר אמר: "האימפריאליזם המערבי" – הוא השתמש במלה אימפריאליזם, כידוע – "ובייחוד הבריטי, מילאו תפקיד חיובי במזרח. האימפריאליזם מחנך את גן-הילדים הגיאו-פוליטי שאפריקה שמו. האימפריאליזם שומר על הסדר באותו מושב זקנים גיאו-פוליטי הידוע בשם אסיה".
הטענה שלי היא, שאם מביאים בחשבון את ההתבטאויות של ז'בוטינסקי ושל אישים אחרים השותפים להשקפותיו, התנועה הרביזיוניסטית אינה תנועה אנטי-אימפריאליסטית, אינה תנועה לשחרור הלוחמת בבריטים. זו השקפת עולם שאומרת: האימפריאליזם טוב, הבריטים נפלאים, ושאנחנו צריכים לעזור להם.
איני יודעת אם חברי כנסת רבים מהליכוד קראו כל כך הרבה מכתבי ז'בוטינסקי ובגין כפי שאני קראתי. עשיתי את זה מתוך הבנה שמדובר ביריב רציני. אני לא מזלזלת בהשקפות האלה, אני מתווכחת אתן ואני מביאה אותן כפי שהן.
נקודה רביעית נוגעת בפעולות הצבאיות של האצ"ל. ידוע שניתנה בשנים האחרונות מעין ריהביליטציה גם לאצ"ל גם ללח"י ומכלילים אותם במחתרות. ואכן, היו מחתרות כאלה.
אני מנהלת ויכוח עם הכיוון של המחתרות האלה.
אזכיר פעולה אחת שביצע האצ"ל ב-6 ביולי 1938, כלומר לפני 60 שנה. זה היה אחרי תלייתו של שלמה בן-יוסף, איש המחתרת של האצ"ל. ואז מחליטים באצ"ל, בהנחיה ישירה מז'בוטינסקי שלא היה אז בארץ, לנקום את תלייתו של שלמה בן-יוסף.
איך נוקם האצ"ל את תלייתו של שלמה בן-יוסף בידי הבריטים? אנשיו מבצעים שתי פעולות או שני פיגועים. הפיגוע הראשון תואר בספרו של דוד ניב, ההיסטוריון הרשמי של האצ"ל.
ב-6 ביולי 1938 בשעה 18:00 ירד איש אצ"ל לשוק הערבי בחיפה מחופש לסבל. בידו היו שני כדי חלב – מי שזוכר איך חילקו אז חלב – ובהם הוסתרו מטעני חבלה ומנגנון השהיה. בכדי החלב נבנתה דופן כפולה שמולאה במסמרים, כדי שהפגיעה תהיה קשה יותר. כעבור שעה התפוצץ המטען הראשון, וכעבור דקות אחדות – המטען השני. קציר הדמים של הפעולה הזאת היה 21 הרוגים ו-52 פצועים. אחרי כן היה עוד פיגוע, גם כן בתגובה על תלייתו של שלמה בן-יוסף, ובהמשך בוצעו בחיפה עוד שני פיגועים כתגובה על "הספר הלבן" של מקדונלד. כלומר, מדובר בארבעה פיגועים בחיפה בתקופה שבין יולי 1938 ליוני 1939. כל הפיגועים האלה נעשו בתגובה לפעולות של הבריטים, אבל הקורבנות היו כולם ערבים. כל הפיגועים היו נגד ערבים. ארבעה פיגועים גבו 170 קורבנות בנפש ערבים ו-184 פצועים ערבים.
למה אני מספרת עכשיו מה שקרה לפני 60 שנה? כדי להדגיש כי בתולדות הסכסוך היהודי-הערבי בארץ הזאת, אלה היו המקרים הראשונים בהם הונחה פצצה במקום הומה אדם. לא היה לפני כן מקרה כזה. זה היה המקרה הראשון. לאחר מכן היו מקרים רבים: ערבים הניחו ויהודים הניחו, אבל אלה היו המקרים הראשונים.
אנחנו מגנים, ובצדק, מעשה טרור נגד אזרחים, וצריך לגנות מעשי טרור נגד אזרחים. אבל בואו נזכור שזו לא הייתה דרך חד-סטרית. אני רוצה להזכיר, שלפיגועים הנוראים באוטובוסים בירושלים ובתל-אביב, קדם הטבח הנורא במערת-המכפלה.
מרכז מנחם בגין יצטרך להתמודד גם עם השאלות האלה, כמו שהסדרה "תקומה" מנסה להתמודד עם כל מיני שאלות שהוחבאו מתחת לשטיח גם בימי בן-גוריון וגם בימים אחרים.
חבר הכנסת זאב בוים, כאשר תעמוד על הפרק הצעה להקים מוזיאון לזכר האסון שפקד את העם הפלסטיני, ונקבל חוק כזה, אז נתווכח גם על הנושא הזה. אתה בטח תגיש עשר הסתייגויות, ונבוא ונתווכח. היום אנחנו מדברים על נושא מכובד מאוד; למה לך להסיט לנושאים אחרים? המורשה של זאב ז'בוטינסקי ובגין היא נושא מכובד.
הנקודה החמישית היא נושא השלום. ביוני 1975 הופיע מנחם בגין בפני סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב ופרש בפניהם את תוכנית השלום. זה היה שנתיים לפני שבגין נבחר לראשות הממשלה, בתוכנית השלום דיבר בגין על הצורך להפסיק את שפיכות הדמים ההדדית; שזה, כמובן, דבר רצוי ביותר. הוא הציע משא-ומתן ישיר. הוא דיבר על חוזי שלום שנערכים עם סיום מלחמות. הוא דיבר – וכאן אני מגיעה לעיקר – על כך שהלאום הערבי בארץ-ישראל יזכה באוטונומיה תרבותית. פתרון בעיית הפליטים בארץ-ישראל יהיה באמצעות מתן עבודה ואת בעיית הפליטים בארצות ערביות יפתרו הממשלות באותן ארצות.
מנחם בגין חזר על העמדה הזאת שלו שוב ושוב. אבל מה שאני רוצה להדגיש הוא, שמנחם בגין היה נאמן מאוד להשקפתו כאשר חתם, למשל, על הסכמי השלום עם מצרים. בפרק הפלסטיני של הסכמי השלום עם מצרים, הוא התכוון בדיוק לעניין הזה של האוטונומיה. בגין חתר כל הזמן חתר לפתור את הבעיה בדרך של אוטונומיה. לכאורה אפשר לומר, שיחסית לכיבוש – מה רע באוטונומיה?
לדעתי, הבעיה הבסיסית של מנחם בגין והיום של ראש הממשלה נתניהו הייתה ונשארה אידיאולוגית ופוליטית: אי-הכרה בקיומו של העם הערבי-הפלסטיני. זאת בעיית יסוד של התנועה שמנחם בגין הנהיג אותה, והיום מנהיג אותה נתניהו. הוויכוח פה אינו על ההיסטוריה – מי בא, מתי בא ואיך בא. הוויכוח הוא על המהות של הסכסוך.
אם אין הכרה, אם אין הבנה שלידינו יושב עם, עם פלסטיני, שיש לו זכויות לאומיות, שיש לו רצון להגדיר את עצמו, להקים את מדינתו העצמאית – אם אין הבנה כזאת, שום דבר טוב לא יכול להיות. ולכן המורשה הזאת של בגין מובילה את ממשלת נתניהו היום למבוי סתום בתהליך המדיני. הבעיה איננה נמל התעופה בדהניה; הבעיה איננה אזור התעשייה בקרני; ותאמינו לי – אפילו לא אם הנסיגה הבאה תהיה בהיקף של 10% או 13% מהשטח.
הבעיה היא, חבר הכנסת בן-צור, שאם הנושא של המורשה הרעיונית והפוליטית של ז'בוטינסקי ובגין, אם המורשה הזאת הייתה רק עניין של היסטוריה, זה היה חשוב, אבל אולי לא כל כך חשוב לכנסת. הייתם יכולים לשאול אותי: למה לך לספר לנו מה קרה לפני 60 שנה, ומה מישהו אמר או לא אמר? הבעיה היא – וזו הנקודה שאני רוצה להדגיש – שהמורשה של ז'בוטינסקי ובגין מסכנת את ישראל ומונעת שלום וביטחון מעם ישראל, מהעם הפלסטיני ומהאזור. זאת הבעיה.
הבעיה המרכזית היא ההנחה שבגללה חתם מנחם בגין על הסכמי קמפ-דייוויד. הוא אמר אותה פה בכנסת באופן גלוי. הוא אמר כך: אם אנחנו חותמים עם מצרים ומוציאים את מצרים ממעגל האיבה, אנחנו עם הפלסטינים נסתדר. ניתן להם אוטונומיה ויותר לא יקרה שום דבר. אתה יודע שזה לא מה שקרה. הייתה המלחמה הקשה והעקובה מדם בלבנון והיו עוד דברים קשים בהיסטוריה בזמן שראש הממשלה היה מנחם בגין.
אני רוצה להדגיש מה שאקטואלי היום: ההקשר הזה לקיומו של העם הפלסטיני: האם יש לו זכות להגדרה עצמית, האם יש לו זכות להקים את מדינתו בצד ישראל – כן או לא?
אסיים בפגישתי היום עם הקבוצה הנפלאה המכונה "ארבע אמהות". הן עושות דבר אדיר בהסברת העמדות שלהן והכאב שלהן כאימהות, כדי להחזיר את החיילים הביתה. מלחמת לבנון 1982 לא נגמרה, לצערי הרב, ומאוד הייתי רוצה שהיא תיגמר. לכן המורשה הזאת, המורשה של מלחמה, המורשה של אי-הכרה בזכויות – זה דבר שמפריע לנו היום.
לכן אני מאחלת לנו, לעם ישראל, לאזרחי מדינת ישראל היהודים והערבים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד מי שאמון על המורשה של ז'בוטינסקי ובגין.
הטקסט מבוסס על פרוטוקול הכנסת עם קיצורים מעטים ולאחר עריכה לשונית, 24 במרס 1998