באישיותו ולאורך חייו רבי המעש היה נימר מורקוס מורה ומדריך. בגיל צעיר בחר להיות מורה בבית ספר, אך גם בכל התפקידים האחרים שמילא בחייו הציבוריים – המשיך להיות המורה הסבלני והאיכפתי.
הכרתי את נימר לראשונה כאשר הרצה בסמינר למדריכי הנוער הקומוניסטי, בו השתתפתי. הרצאתו הייתה מנומקת ובעיקר מלהיבה: הנה כך עלינו להיות – קומוניסטים המממשים את השותפות היהודית-ערבית בעשייה יומיומית ובדוגמא אישית. בהמשך, יחד עם עבודה משותפת רבת שנים במסגרות של בנק"י, של המפלגה הקומוניסטית ושל חד"ש, גם בנינו ידידות אמיצה בין משפחותינו.
נימר בחר בפעילות ציבורית כדרך חיים, והיה למנהיג מקובל ואהוב של עמו ושל מפלגתו הודות לידיעותיו, לתבונתו, לדבקותו במטרה ולכישוריו המוכחים. הוא לא השלים עם עוול חברתי ולאומי וידע בכל נושא לסמן את האחראים לעוול ולארגן מערכה מולם. השלטון רדף אותו, אך גם למד להעריכו כמנהיג נבחר ונקי כפיים.
המבחן של תפקיד ציבורי, לימד אותנו נימר, הוא בעיסוק הקפדני בפרטים, בדברים החשובים לחיי היומיום של האזרחים. כדי לבנות פוליטיקה אחרת ולשנות את החברה מן היסוד, נחוצה השקפת עולם מתקדמת, אך גם פעולה היום ועכשיו בנושאים הבוערים של קרקע, דיור, חינוך, מקומות עבודה, שכר הוגן. בתפקידיו השונים האמין נימר, כי ציבור הלומד להיאבק נגד אפליה וניצול ולהתעמת עם השלטון – גם נחלץ ממצב של קורבן חסר אונים וגם רוכש כלים לשינוי חברתי מתקדם.
בעומדו בראש מערכות ציבוריות נגד האפליה של האזרחים הערבים, היטיב נימר להבחין בין רשויות השלטון, שנגדם נאבק, לבין העובדים היהודים, שאותם שאף לגייס למאבק לשוויון לאומי וחברתי. הוא ראה בבדלנות לאומית ועדתית אסון לעמו ולכל עם, וניהל בנושא זה ובנושאים אחרים פולמוס פוליטי ורעיוני בלתי נלאה.
נימר בחר בקומוניזם והיה נאמן לו כל חייו. את מיטב שנותיו הקדיש לפעילות בנוער הקומוניסטי, במחוז עכו של מק"י, במועצה המקומית כפר יאסיף ובהנהגת המפלגה והחזית. בכל תפקיד היה קשוב לאנשים שהנהיג והדריך ולא נרתע מפני קשיים. הייתה לו תרומה מיוחדת בגיבושה מחדש של בנק"י כתנועת נוער יהודית-ערבית בשנים שלאחר המשבר הקשה של 1965, ובעיצובו של ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות כהנהגה נבחרת ולוחמת.
נימר הגן בנחישות על המפלגה מפני התקפות מבחוץ, אך באותה עת גם נאבק על עמדותיו במוסדות המפלגה וחד"ש. נימר לימד אותנו, כי נאמנות והגנה מפני היריבים אין פירושן לוותר על עמדתך, גם כאשר זו אינה מקובלת. הוא סירב לשבור את הכלים, אך גם לא שתק, כאשר חשב שהביקורת נחוצה, כדי להתגבר על ליקויים ולחזק את המפלגה. בהופעתו בוועידה ה-16 של המפלגה (1969), קרא נימר לתקן ליקויים בחיי המפלגה והצביע בהקשר זה על זלזול בדעת חברים, על התייחסות שטחית להנהגות של הסניפים במקום לעזור להן להתגבר על חולשות, על דאגה לא-מספקת לנוער הקומוניסטי ועל חריגות מסמכות של מוסדות או של מנהיגים. גם היום חשוב שנקשיב לביקורת האוהבת הזאת של נימר.
גם לאחר שפרש מתפקידו כראש המועצה המקומית וכחבר במוסדות נבחרים אחרים, המשיך נימר להיות עבורנו ועבור רבים כתובת, מגדלור לשני העמים. הוא התמיד במעורבותו הפוליטית והרגשית, ורבים המשיכו לבוא אליו כדי לספר מה קורה ולשמוע בעצתו.
נימר יחסר לי, יחסר לכולנו.
נביהה, הבנות וכל המשפחה החמה, והאור שהפיץ נימר בנדיבות בשנות חייו – נותרו עמנו גם לאחר לכתו מאיתנו.
"זו הדרך" 27.2.2013