הוועידה ה-25 של מק"י אישרה את דו"ח הוועד המרכזי ואת סיכום הדיון. בכך שבה מק"י והדגישה את מהותה הרעיונית כמפלגת מעמד העובדים, הבוחנת את מכלול השאלות החברתיות, הלאומיות, המיגדריות והתרבותיות באמצעות כלי הניתוח המעמדיים, המרקסיסטיים-לניניסטים.
אך אישור הדו"ח והסיכום בוועידה פה אחד, ללא התנגדות, אין פירושו כי בזה תם הדיון הפנימי, שחשוב מאוד לנהלו, עם עמדות שנקודת המוצא שלהן שונה, ולכן גם המסקנות הפוליטיות שלהן שונות.
גם בקרב חברי מק"י יש מהלכים לתפיסות ביקורתיות, הנפוצות באקדמיה, במכוני מחקר, בספרים המוקדשים לנושאים חברתיים ולאומיים ובתקשורת. לכן יש לפולמוס עמן חשיבות בוויכוח הרעיוני-פוליטי, המתנהל במפלגה.
הגישה לשאלה הלאומית
ולדימיר לנין, שחי ופעל ברוסיה הצארית (שהיתה בית סוהר לעמים), הקדיש מחשבה רבה לנושא הדיכוי הלאומי ולדרכים בהן ניתן לפתור את השאלות הלאומיות. במאמרים רבים, שהוקדשו לשאלה הלאומית, הבהיר לנין את ההבדל בין הגישה המעמדית לבין הגישה הבורגנית והזעיר-בורגנית לנושא זה. במאמרו "השאלה הלאומית בפרוגרמה שלנו" (1903), הדגיש לנין את נקודת המוצא של מפלגתו (שאז כונתה עדיין סוציאל-דמוקרטיה):
"הסוציאל-דמוקרטיה, כמפלגת הפרולטריון, מציגה כתפקידה החיובי העיקרי את הסיוע להגדרה העצמית לא של העמים והאומות, אלא של הפרולטריון בקרב כל לאום".
למה התכוון לנין במונח "הגדרה עצמית של הפרולטריון", כלומר, של מעמד העובדים? הוא לא התכוון לבטל את הצורך לעסוק בתשומת-לב בכל הבט של דיכוי לאומי, בכל תופעה של כיבוש וקולוניאליזם. אך הוא הדגיש, כי הקומוניסטים נבדלים מאחרים בהבנתם, כי לכל צורות הניצול והדיכוי יש בסיס משותף – הניצול המעמדי הקפיטליסטי. רק תפיסה כזאת מאפשרת לגבש באמת (ולא בסיסמאות רגשניות) את אחדות העובדים, למרות כל ההבדלים הלאומיים והאתניים-תרבותיים, ולהוביל את מעמד העובדים להגדרה עצמית, כלומר: להבנת תפקידו היומיומי בכל תחום, כמו גם להבנת תפקידו ההיסטורי כמחולל השינוי החברתי העמוק.
הגישה המעמדית, השמה דגש בהגדרה העצמית של העובדים כמעמד, אינה מזלזלת בהשפעה הרבה, הנודעת במדינה בורגנית, לאפליה, לדיכוי ולהדרה בשל לאום, מין, עדה, וכן הלאה. אך היא מדגישה את סדר הדברים:
כדי לאפשר לעובדים להגדיר את עצמם כמעמד, כדי שהם יוכלו ללכד יחד בני לאומים שונים למאבקים חברתיים, על המפלגה הקומוניסטית לעסוק ברגישות ובאחריות בכל מה שמפריע לאחדות העובדים, בכל תופעה של אפליה, דיכוי וניצול. המאבק העיקבי של מק"י נגד כל גילוי של אפליה ודיכוי, מוצא ביטוי במאבק הנחוש נגד הכיבוש של השטחים הפלסטיניים ונגד האפלייה של האוכלוסייה הערבית בישראל. לכן דבקה מק"י, מזה 60 שנה, בהגדרה העצמית של העם הפלסטיני ובכינון מדינתו העצמאית בצד ישראל.
פוליטיקה של זהויות
בשל נסיבות שונות, הוויכוח עם העמדות המעמדיות העקרוניות של מק"י מוצג בידי המערערים עליהן כ"וויכוח בין מק"י לחד"ש". אך זו הסחת דעת. הוויכוח הוא ויכוח רעיוני והוא מתנהל בין חברי מק"י.
ישנם חברי מפלגה, אשר מציעים שמק"י "תתעדכן" מבחינה רעיונית ותאמץ גישות מודרניות לא-מעמדיות.
הם מציעים, כחלופה לגישה הלנינית, שתוארה לעיל, עמדות המבטאות, למשל, גישה המכונה "פוליטיקה של זהויות". בניגוד לפוליטיקה המעמדית, שהיא הפוליטיקה של מק"י, הם מציגים כדבר הקובע בפוליטיקה את הזהויות הייחודיות של קבוצות לאומיות וחברתיות, הסובלות מדיכוי, מגזענות ומאפליה: פלסטינים אזרחי ישראל, מזרחים, נשים, מהגרי עבודה וכן הלאה. לגישה זו יש ביטוי פוליטי מובהק בהופעתן של מפלגות, הטוענות לייצג ערבים (בל"ד), מוסלמים (רע"מ), מזרחים (ש"ס), עולים (ישראל בעליה).
בתנאים, שבהם פועלת מק"י, אימוץ "פוליטיקה של זהויות" כתחליף לגישה המעמדית, עלול להוביל, בפועל, להפיכתה לעוד מפלגה ערבית, שיש לה גם תמיכה מצד יהודים.
מק"י קידמה ומקדמת טיפוח של תרבות וזהות של המדוכאים, וזאת כמרכיב במאבק המעמדי-חברתי נגד כל צורות הניצול והאפליה. אך היא דוחה עקרונית ומעשית את "הפוליטיקה של הזהויות" (כפי שעשתה הוועידה ה-25). המאבק לשוויון זכויות אזרחי ולאומי של האוכלוסייה הערבית הוא מאבקם המשותף של הקומוניסטים היהודים והערבים, הנובע מתפיסת עולמם המעמדית.
חשוב להדגיש, כי כאשר עוסקים בטיפוח זהות לאומית ערבית (למשל, באמצעות "שולחנות עגולים", העוסקים רק בשאלות של המיעוט הערבי, מבלי לשתף בדיון חברי הנהגה יהודים), וזונחים במודע את הגישה המעמדית לשאלה הלאומית – נותרים במעגל ההשפעה של השקפת העולם של הבורגנות, זו המולידה את הפערים, הדיכוי והגזענות.
באקדמיה ומחוצה לה מרבים לעסוק בהבחנה במאונך, לפי מוצא, לאום ומין, אך מסתירים בשיטתיות את ההבחנה במאוזן, שהיא האבחנה המהותית ביותר: האבחנה בין בעלי ההון המנצלים לבין העובדים (בני כל הלאומים) המנוצלים.
כדי להמחיש את הוויכוח, אביא את הדוגמא הבאה: ביפו נערכה לאחרונה הפגנה נגד התוכנית להריסת בתיהן של משפחות ערביות, בה נטלו חלק גם יהודים רבים. דובר יהודי בעצרת בסיום ההפגנה אמר, כי המאבק נגד הריסת הבתים ביפו הוא מאבק שלכם, הערבים, ואנחנו, היהודים, רק באנו להזדהות איתכם. התבטאות כזאת, המבטאת "פוליטיקה של זהויות" (אתם, הערבים, אנחנו, היהודים) – מנוגדת באופן מהותי להשקפתה של מק"י. חברי מק"י, ערבים ויהודים, הם בכל מצב שותפים מלאים במערכה נגד כל עוול ודיכוי, נגד כיבוש ומלחמות, ולמען עתידם של שני העמים, של כלל העובדים.
אתר הגדה השמאלית, 1.7.2007