כל חיי המודעים קשורים עם עובדת קיומה של מדינת ישראל.
באווירה ששררה בארץ במחצית השנייה של שנות הארבעים הועלו על-נס שני אירועים מכריעים, משני עולם, שהקשר ביניהם נראה הגיוני וטבעי להפליא: הניצחון של ברית-המועצות ובעלות-הברית על הנאצים, והקמתה של מדינת ישראל.
בני דורי צפו באירועים הללו כילדים, מן הצד. אנו לא חוללנו את האירועים, לא לחמנו ואפילו לא הפגנו. אבל הם היו לחם חוקנו באותן שנים ונותרו עימנו כמטען רוחני שאין להיפרד ממנו.
כך ניטעו בנו השירים של אותם הימים: השירים הסובייטיים להם הוצמדו מילים עבריות, לא תמיד הגיוניות, והשירים העבריים – שנעימתם הייתה במקרים רבים רוסית. וגם לאחר שחלפו כבר 35 שנים, ואפםילו שלמדנו לאהוב את שיריהם של אריק איינשטיין ויהודית רביץ ושלמה בר – עדיין נצבט הלב למשמע "אוי ואניה, אחי ואניה", או – "דוגית שטה, מפרשיה שניים".
ואין זו סתם נוסטלגיה, סתם התפרקות על "הימים הטובים". החיים אז לא היו קלים: היה מחסור, והיה צימצום והיו תורים לשמן, לאורז, לבשר ואפילו לקרח.
אבל אלה הם בהחלט געגועים לימים, בהם העבר והעתיד נראו כה ברורים. אולי משום שהיינו ילדים, ואולי משום שכזאת הייתה האווירה, נדמה היה, שאחרי אימת מלחמת-העולם השנייה, שאחרי הבסתה הגמורה של גרמניה הנאצית – תתחיל תקופה חדשה שכולה חופש ועצמאות וצדק חברתי.
ועל רקע זה נראתה הקמתה של מדינת ישראל צעד הגיוני באותו מצעד של עצמאות לאומית, שיצא לדרכו בעקבות מיגור הפאשיזם.
*
לא הייתי מודעת אז, ב-1948, למורכבות הנושא ששמו: מדינת ישראל. ידעתי שישנם ערבים ואנגלים ושמתחוללת מלחמה ממש קרוב, אך מה יותר טבעי מעצמאות לאומית?
אבל חלפו אך שנים מספר, ואנו ילדים, שהפכנו נערות ונערים, גילינו שהטבעי אינו כה טבעי, שהברור אינו כה ברור, ושהעניינים בעצם אינם מסודרים כיאות.
אותה החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר, שעבורנו הייתה חשובה כמו הכרזת העצמאות, מה אירע לה? מדוע לא הוגשמה במלואה? וקווי שביתת-הנשק מה הם? גבולות? סימונים ארעיים עד לשלום? ועם מי יש לכרות שלום? האם לערבים פלסטיניים יש רק עבר או גם עתיד?
35 השנים שחלפו נתנו תשובות קשות ואפילו אכזריות לרבות מהשאלות. הסתבר, שכיבוש שטחים אינו מקרה, אלא שיטה המונחת ביסוד המדיניות הציונית השלטת בישראל. מלחמות, כך למדנו, הפכו גם הן שיטה, כדי להשיג את השטחים ולכונן את האימפריה.
אולם 16 שנות הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת-עזה ורמת-הגולן ו-10 החודשים של כיבוש דרום-לבנון לא הניבו את הפירות, להם ייחלו הממשלות בישראל. ב-1948-9 נעשה הניסיון הראשון לנצל מלחמה, כדי לחסל בכוח את זכויות העם הערבי הפלסטיני ואת עצמם קיומו כישות לאומית. מאז היו ניסיונות רבים, שהעיקריים בהם – מלחמת יוני 1967 ומלחמת לבנון 1982. אבל המטרה לא הושגה, העם הערבי הפלסטיני לא רק שלא נעלם ולא נמחק, אלא שהוא חישל את אחדותו במערכה הקשה ורבת-הקורבנות לשחרור מהכיבוש ולעצמאות לאומית.
העם הערבי הפלסטיני מבטא בבירור את מטרות מאבקו: מדינה פלסטינית עצמאית, המונהגת על-ידי אש"ף, ואשר תוקם בצד ישראל במסגרת יישומן של תוכניות השלום למזרח-התיכון – התכנית שנתקבלה בוועידת פאס והתכנית של ברז'נייב. לכן, היום, 35 שנים לאחר שהוכרז על הקמת מדינת ישראל, השאלת המפתח היא כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית.
*
עצמאות פלסטין, מדינתו הלאומית של העם הערבי הפלסטיני, היא השאלה, בה"א הידיעה, שעל סדר היום של המציאות המזרח-תיכונית בכלל, ושל המציאות הישראלית, בפרט. אולם כדי שעצמאות זו תובטח וכדי שהיא תהפוך אבן-פינה לשלום ולפריחה כלכלית ותרבותית – עלינו לעשות הכול, כדי שהיא תיכון על יסוד הסכם ישראלי-פלסטיני.
מושגי המפתח "הסכם", "הידברות", "הכרה הדדית בזכויות הלאומיות" – אינם רק מליצות נאות, לקשט בהן הכרזות ונאומים. מושגים אלה מבהירים, שכינון המדינה הפלסטינית יתאפשר לא כמהדורה חוזרת של כינון ישראל ב-1948, אלא על בסיס אחר, במסגרת אחרת. התוצאה הסופית תהיה זהה – כינון מדינה עצמאית, אבל היא תושג לא כפי שקמה ישראל ב-1948 – תוך כדי שלילת זכות הקיום הלאומי העצמאי מהעם השכן, העם הערבי הפלסטיני, אלא על יסוד של הדדיות.
מדינה פלסטינית בצד ישראל כצורת מימושו של העיקרון: שתי מדינות לשני עמים – אינה פתרון של נוחיות. זהו פתרון ריאליסטי ועקרוני כאחד, שבכוחו גם להגשים את הצדק הלאומי, אליו חותר העם הפלסטיני, וגם להשכין את השלום הישראלי-פלסטיני.
תמיכתם של כוחות השלום בישראל בתוכנית שלום זו ממזגת בתוכה את הדאגה הכנה לשלומה ולעתידה של ישראל עם התמיכה העקרונית והעקבית בזכותו של העם הערבי הפלסטיני לעצמאות ממלכתית. ולכן אין זו תמיכה חולפת אלא נקודת המוצא לכלל המאבקים נגד הכיבוש והדיכוי ולמען השלום הצודק.
*
פלסטין בגבולות של תקופת המנדט הפכה, בתוקף נסיבות היסטוריות, מולדת של שני עמים. פירוש הדבר הוא שהזיקה הרגשית של בני שני העמים אינה נתחמת בדיוק לפי קווי גבול כאלה או אחרים.
בפגישה שנערכה לא מכבר בפראג בין משלחת של אש"ף לבין משלחת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית היו שיחות רשמיות, שבעקבותיהן פורסמה הודעה משותפת חשובה. בהודעה זו קראו שתי המשלחות לאחד את המאמצים של כלל הכוחות שוחרי השלום באזור על בסיס שלילת הכיבוש והתמיכה בתוכנית השלום שנתקבלה במועצה הלאומית הפלסטינית, והעולה בקנה אחד עם החלטות האו"ם בשאלה הפלסטינית.
אבל היו גם השיחות הלא-רשמיות, הגולשות לתוך הלילה, ואשר בהן התערבבו זיכרונות ילדות ואימי המצור על ביירות והדי ההפגנות שנערכו בישראל בתביעה ליציאת צה"ל מלבנון. ובשיחות אלה שוב חזרנו ל-1948, לימי ילדותנו.
מה זוכר פלסטיני שהיה ילד בן 12 ב-1948? הוא זוכר את העזיבה, את הפחד, את הניתוק מעירו, מסמטאותיה ומריחותיה, את המעבר החד והבלתי-מובן לחלוטין מחיים שיש בהם קביעות וביטחון, לחיים של פליט, של נדודים, של רדיפות.
לא, זיכרונות אלה אינם הזיכרונות שלני, גם כאשר הם מרעידים בי מיתרים של זיכרון לאומי: גירוש, נדודים, רדיפות, שנאה תהומית, טבח. שום דבר בעולם לא ימחק את הזיכרונות הטרגיים הללו, ואין לאיש הרשות לשלול את זכות הגעגועים לבית, לכפר, לוואדי, לכרם, לשדה, שמהם נותקו הפלסטינים.
לכן, היום, כשאנו, ילדי 1948, כבר התרחקנו מאוד מילדותנו, וכאשר בנינו כבר גדלו והיו לבחורים, עלולים הזיכרונות מאז, הזיכרונות הלא משותפים, להוות מקום מקלט לבריחה מהמציאות; אבל הם עשויים להיות גם מקור של השראה למערכה הקשה שתבטיח צדק ושלום ועתיד לכל אחד משני העמים.
"זו הדרך", 13.4.1983