את ראשית העיצוב של עמדותיו ואופיו חייב ד"ר דב חנין להוריו הקומוניסטים שולמית ודוד, שהכרנו כשולה וסשה. אצלם למד לראשונה להכיר מקרוב את 1 במאי, את השותפות במאבק של יהודים וערבים, את ערכם של הומניזם ושל דבקות במטרה, וגם לשיר בקול צלול שירים מהפכניים.
כאשר שולה קשת, המנהיגה המזרחית מנווה שאנן, נבחרה למועצת העיר תל אביב-יפו ברשימה "אנחנו העיר" בראשות אסף הראל ובתמיכת חד"ש, נזכרתי בשולה חנין, הגננת המיתולוגית מהגן בשכונת התקווה, וגם בהישג שרשם דב ב-2008 כאשר בראשות הרשימה עיר לכולנו גרף 34% מהקולות בהתמודדות לראשות העירייה. לחברותו בכנסת בסיעת חד"ש, שהחלה ב-2006, הביא עמו חנין מטען מגוון של יידע פוליטי ומשפטי, של ניסיון בהנהגת מאבקים סביבתיים ושל הבנת הדינמיקה של בניית שיתופי פעולה חברתיים חוצי אידיאולוגיות.
דב חנין סגר 12 שנות מעגל עשייה פרלמנטרי מרשים: הובלת חקיקה של יותר מ-100 חוקים חברתיים וסביבתיים; בלימת חקיקתם של חוקים המצמצמים את המרחב הדמוקרטי; עמידה בראש ועדות ושדולות; התנגדות עקבית לכיבוש ולהתנחלויות, וטיפוח הקשר היומיומי בין העבודה בכנסת לבין מאבקים של עובדים, של הציבור הערבי, של נשים, של תושבי שכונות, של מגיני סביבה ושל רבים אחרים.
ראוי לשים דגש נוסף בפן הזה בעשייה של חנין. הפוליטיקה של בניית שותפויות, ובמיוחד שותפות יהודית-ערבית, שהובילה המפלגה הקומוניסטית בארץ מאז ייסודה לפני 100 שנה (1919) ואשר מגולמת בחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון – חד"ש (שנוסדה ב-1977), היא הקוטב הנגדי לפוליטיקת השנאה וההדרה שמשווק הימין. פוליטיקת השותפות אינה מעשה של חסד ליברלי כלפי מי שמוגדר חלש, אלא העצמה של העובדים במקומות העסקתם, של התושבים בשכונות, של הנשים, של האזרחים הערבים, של המזרחים.
בתנאים של ישראל קיים צורך נואש בהתייצבות לוחמנית נגד פוליטיקת ההסתה כלפי "ההם" (הערבים, הפליטים, הלהטב"ים), נגד הגימוד של נשים, קשישים, בעלי נכויות ולמען מה שדב חנין מכנה חיבור מאבקים.
האידיאולוגיה הלאומנית צרת האופקים והמיליטריסטית ששטח בנימין נתניהו בספרו מ-1993 "מקום תחת השמש" תורגמה במערכת הבחירות בשנת 2015 ל"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". פוליטיקת ההסתה הורסת את מרחב החיים והפעולה לא רק של הקורבנות, אלא גם של אלה שאותם שכנעו לשנוא, ללעוג, להפלות, לדכא.
מעבר לעקרון ההומני "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" שטבע הלל הזקן, הדיפתה של פוליטיקת השיסוי והדיכוי היא התנאי לחברה שוויונית, מכבדת, מחברת, החיה בשלום. בעצם, שותפות כזאת כבר ממומשת במאבקים רבים. תושבי ישראל, יהודים וערבים, נשים וגברים, תמכו במערכה להעלאת שכר המינימום ל-30 שקל בשעה, שעם מוביליה נמנה חנין. יהודים כערבים, גברים כנשים, תומכים בהסכם בדבר חיוב הקבלנים לעבור לפיגומים בתקן אירופי, שהתקנתם נועדה להקטין את מספר תאונות העבודה הקטלניות בקרב פועלי הבניין. יהודים וערבים, נשים כגברים, שותפים גם במערכה המתמשכת להעלאת הקצבאות לנכים.
השותפות הזאת בנושאים חברתיים, מגדריים וסביבתיים, טומנת בחובה את הסיכוי לבנות גם את השותפות הפוליטית בין יהודים וערבים שתוכל לפרק את שדה המוקשים שנזרע במכוון סביב הנושאים של שלום ושל אזרחות שווה.
כשם שנחוץ שכר מינימום מכבד לכולם, כך נחוצה אזרחות מכבדת לכולם. לכן כה חשובה המערכה, למשל, נגד "חוק הלאום" הממסד את אפלייתם לרעה של האזרחים הערבים; לכן כה קריטי לאפשר בניית יישובים ערביים חדשים ולהשקיע הרבה יותר בבתי הספר הערביים. כשם שפיגומים אמינים נחוצים לכל פועלי הבניין, כך נחוץ לכולנו פיגום מדיני אמין הבונה שלום אשר מכבד את הזכויות הלאומיות של הישראלים ושל הפלסטינים, וקודם כל את הזכות למדינה עצמאית ולגבולות בטוחים.
מי שאומר לנו שהעלאת שכר המינימום טובה רק "להם" – לעניים, לערבים, לנשים, לעולים, לתושבי הפריפריה, ולא לנו – אנו אומרים לו: תפסיק לסכסך. מתוך אותה נקודת מוצא ממש ייעשה רק טוב לכולנו אם ננפנף כל מי שהיום אומר לנו שאי-אפשר להגיע לשלום כי "אין עם מי לדבר" וכי נגזר עלינו לחיות לנצח על החרב.
למזלנו הטוב – של דב, שלי ושל רבים אחרים – עוד בנעורינו דחינו את ההתבדלות והשנאה לאחר, הצטרפנו לנוער הקומוניסטי ובהמשך פעלנו שנים ארוכות בשורות המפלגה הקומוניסטית ובחד"ש. כל מי מכם שהתנסה בשותפות יהודית-ערבית במקום העבודה, באוניברסיטה, בשכונה, במאבק סביבתי או במערכה לביעור האלימות נגד נשים – מבין למה אני מתכוונת ב"מזלנו הטוב".
פורסם בערוץ הדעות של ynet